פסק-דין בתיק ת"א 2842-07-09

1.         לפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצוי בגין עוולת מטרד ליחיד לפי סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

2.         התובע ונתבע מס' 1 מתגוררים בסמיכות בעיר שפרעם, בדירות המרוחקות כ-10 מטרים אחת מהשניה.

לטענת התובע, בשנת 2008 החל נתבע מס' 1 יחד עם אחיו שהוא נתבע מס' 2, לנהל עסק של מכונאות ופירוק חלקי חילוף לרכב, מתחת לדירתו של נתבע מס' 1 וברחבה הסמוכה לדירה (להלן "העסק").

העסק הופעל ללא רשיון עסק כמתחייב מהוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ה-1968, בשטח המוגדר כשטח מגורים, ופעל במשך מרבית שעות היממה על פי הנטען.

            יצוין כי בשנים 1998 ו-2002 הורשע נתבע מס' 2 בניהול עסק ללא רשיון עסק באותו המקום, וניתנו נגדו צווי סגירה לעסק.

3.         בשנת 2008 חזר העסק כאמור לפעול אולם תחת ניהולו של נתבע מס' 1 על פי הנטען. פניות התובע אל הנתבעים בבקשה לחדול מהשימוש הנ"ל, לא נענו. אי לכך הוגשה התביעה דנן ובה עתר התובע למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בסך של 46,000 ש"ח בגין עוולת מטרד ליחיד.

4.         הנתבעים הודו בהפעלת העסק אך טענו כי העסק פועל על פי רשיון עסק כדין. אולם במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד זמני התברר כי טענתם הנ"ל חסרת כל בסיס, וביום 27.7.09 ניתן צו מניעה זמני שאסר על הנתבעים להמשיך ולנהל את העסק עד למתן החלטה אחרת.

5.         לטענת התובע, הנתבעים המשיכו להפעיל את העסק תוך הפרת הצו הזמני שניתן, ומשכך הוא הזמין חוקר לצורך התקנת מצלמה אשר תתעד את הפעילות שלהם, אולם משהבחינו בכך, כיסו הנתבעים  את המקום בברזנט, דבר שסיכל את עבודת החוקר.

6.         ביום 1.9.09 הגיש התובע בקשה לבזיון בית המשפט בטענה כי הנתבעים המשיכו לנהל את העסק בהתעלם מהצו הזמני שניתן, אולם בהתבסס על תמונות של המקום אשר הוצגו על ידי הנתבעים במהלך הדיון בבקשה, הסכימו הצדדים כי הבקשה לבזיון תימחק תוך שמירה על זכותו של התובע להגישה מחדש במידה ויתעורר צורך בכך.

7.         ביום 5.12.10 הסכימו הנתבעים למתן צו מניעה קבוע, והשאלה שנותרה להכרעה היא האם הוכיח התובע את יסודותיה של עוולת מטרד ליחיד ואת הנזקים שנטענו על ידו?

8.         העדויות

            מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם הנתבעים העיד נתבע  מס' 2.

9.         דיון

            סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין שעניינו בעוולת מטרד ליחיד קובע כדקלמן:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. "

            בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל (3) 785, נקבע כי מהות ההפרעה לפי סעיף 44 (א) הנ"ל נקבעת לפי שני מאפיינים. האחד "הפרעה של ממש" שמשמעה הפרעה מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת, כאשר יחסי הגומלין בין שני המאפיינים הנ"ל הוא יחס הפוך. והמאפיין השני הוא "שמידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם", כאשר בחינה זו נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. וכך נכתב בפסק הדין בהקשר זה:

"אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי ........ טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם".

10.        בענייננו, הנתבעים הודו כי הם ניהלו, בתקופה הרלוונטית לתביעה, מתחת לביתו של נתבע מס' 2, עסק "קטן" כדבריהם בתחום חלקי חילוף לרכב (ראה סעיף א(1) לתצהיר נתבע מס' 2 (נ/1), אם כי לטענתם, העסק שימש לאיחסון חלקי חילוף לרכב אשר נרכשו על ידם והונחו בחצר הבית, כאשר פעולת העמסת והורדת החלקים מתבצעת פעם בחודש, בטווח זמן קצר. כך שלשיטתם, אם נוצר רעש, המדובר ברעש חולף ואינו מתמשך, הגורם להפרעה קלת ערך ובלתי מהותית.

            אולם לא שוכנעתי בטענתם הנ"ל. אמנם התובע לא תמך את טענתו בדבר השימוש במכשירים חשמליים הנעשה על ידי הנתבעים בעסק (כגון מקדחות, משחזות, משורים חשמליים וכו') בכל ראייה שהיא, אולם מעדותו של נתבע מס' 1 במסגרת הדיון בבקשה למתן סעד הזמני התברר כי אין המדובר אך ורק בפעולות אחסון, אלא גם, ולעיתים כדבריו, בפעולות פירוק (עמ' 7 ש' 29-28 לפרוטוקול). נתבע מס' 2 העיד כי פעולות הפירוק של הרכב שעליהם העיד נתבע מס' 1 התבצעו על ידם באמצעות "מפתחות, כלים, פלאיירים, מברגים וכל מיני דברים" כדבריו, אך לא באמצעות מכשירים חשמליים, אולם לא שוכנעתי בטענה זו משיקולי הגיון ושכל ישר. מאידך, גם אם הייתי מקבלת טענה זו, הרי לא יכול להיות ספק כי עבודות פירוק חלקי רכב באמצעות פטישים ו/או כלים אחרים לא חשמליים, גורמים לרעש בלתי סביר שאינו תואם סביבת מגורים, ובנסיבות אלה אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי המדובר בהפרעה קלת ערך ובלתי מהותית. יצוין כי בעניין שוורץ נפסק כי מידת ההטרדה היא ענין שבעובדה, וכי יש מקרים  בהם טיבו של המטרד וטבעו מאפשרים הסקת מסקנה גם על ידי מי שאיננו מומחה לדבר.